התובעות, בעלות נכס שהושכר לנתבע, הגישו תביעה לפינויו ולסילוק ידו מהנכס. לטענתן, הנתבע אינו דייר מוגן, ומשהסתיימה תקופת השכירות על-פי הסכם השכירות, עליו לפנות את הנכס. לחלופין לטענתן, מתקיימות עילות המצדיקות את פינויו מהנכס (היעדר תשלום דמי שכירות, נטישת הנכס וביצוע שינויים בו).
אין מחלוקת שבפסק-דין שניתן בתביעה קודמת שהגישו התובעות נגד הנתבע נקבע שהנתבע הוא דייר מוגן בנכס, ולפיכך גם אין מחלוקת שלכאורה, קם מעשה בית-דין (השתק פלוגתה) ביחס לשאלה זו. אולם לטענת התובעות, פסק הדין אינו מקים מעשה בית-דין מאחר שניתן על סמך מצג של תרמית שהוצג לבית המשפט באמצעות מסמכים מזויפים ועדויות שקר. בנסיבות אלו, כך טוענות התובעות, על בית המשפט לשוב ולהידרש לשאלת מעמדו של הנתבע בנכס במסגרת התביעה הנדונה, ולטענתן, לנוכח אותה תרמית, אף לקבל את טענתן כי הנתבע אינו דייר מוגן.
השאלה הטעונה הכרעה היא אפוא, האם פסק הדין הראשון מקים מעשה בית-דין (השתק פלוגתה) בשאלת מעמדו של הנתבע בתור דייר מוגן בנכס, אם לאו.
הרקע העובדתי הרלוונטי לשאלה השנויה במחלוקת
2. התובעות הן כאמור בעלות נכס שהושכר לנתבע, לפי טענתן, בשנת 1973 ומאז הוארכה תקופת השכירות מעת לעת עד שנת 1998. בכתב התביעה עתרו הן לפינוי הנתבע ולסילוק ידו מהנכס. לטענתן, הנתבע אינו דייר מוגן ולפיכך כאמור, מאחר שהסכם השכירות אינו עוד בתוקף, על התובע לפנות את הנכס המושכר.
לחלופין, אם ייקבע שהנתבע הוא כן דייר מוגן, אזי לפנותו מן הנכס, בשל אחת משלוש העילות הבאות, כולן או חלקן: אי תשלום דמי שכירות מאז שנת 1998, ולחלופין מאז שנת 2000; הזנחת הנכס ונטישתו שלא מתוך כוונה לחזור אליו; ביצוע עבודות שיפוצים ושינויים בנכס בניגוד להסכם השכירות. עוד ביקשו התובעות, שבית המשפט יתיר להן לפצל את סעדיהן, כך שתוכלנה לתבוע פיצויים ודמי שכירות ראויים.
אין מחלוקת בין הצדדים ששאלת מעמדו של הנתבע בנכס הוכרעה זה מכבר, בפסק הדין שניתן ביום 20.4.2006 בת"א 22884/00 בבית משפט זה, על-ידי כבוד השופט משה בר-עם, בתביעה קודמת שהגישו התובעות נגד הנתבע, שבו נקבע שהנתבע הוא דייר מוגן בנכס (להלן - "פסק הדין הראשון", או "התביעה הראשונה", לפי העניין). כך גם אין מחלוקת שפסק הדין הראשון מקים לכאורה, השתק פלוגתה ביחס לשאלת מעמדו של הנתבע בנכס.
יוער, שבכתב התביעה נטען, שהתובעות ביקשו לערער על פסק הדין הראשון, אולם ערעורן הוגש באיחור, ובהיעדר טעם מיוחד, נדחתה בקשתן לארכה להגשת הערעור (סעיף 3 בכתב התביעה).
3. למרות האמור, התובעות טוענות שאין בכוחו של פסק הדין הראשון להקים השתק פלוגתה מהנימוק שפסק הדין הראשון ניתן על סמך ראיות שקריות ובהן מסמכים מזויפים ועדויות שקר.
בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 8.2.2010 (שניתנה על-ידי כבוד השופט י' מילנוב, שבפניו נשמעה התביעה הנדונה עד חודש ינואר 2011), הגישו התובעות ביום 23.2.2010 הודעה המפרטת את "רשימת המסמכים המזויפים" לטענתן וכן את "רשימת העדויות השקריות" לפי טענתן. ביום 21.3.2010 הגיש הנתבע את תגובתו להודעה זו.
4. בקדם המשפט שהתקיים לפניי ביום 25.10.2011, ביקש בא-כוח התובעות להשלים בכתב את טיעוניו, כי אין בפסק הדין הראשון, הקובע שהנתבע הוא דייר מוגן בנכס, כדי להקים השתק פלוגתה. טענות התובעות בעניין זה הוגשו ביום 15.11.2011 ותשובת הנתבע הוגשה ביום 27.11.2011.
עיקר טענות התובעות
5. בטענותיו מפנה בא-כוחן של התובעות לפסק-דינו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 6019/07
משה טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (2010), וכן אל פסקי-דין נוספים, שבהם נקבע כי במקום שפסק-דין ניתן על יסוד תרמית, בין בדרך של עדות שקר, ובין בהסתמך על מסמך מזויף או כל כיוצא באלה, ניתן יהיה להביא לביטולו. במקרים אלו, די שהמבקש את ביטולו של פסק הדין שהושג בתרמית, יראה שהראייה החדשה התגלתה לאחר מתן פסק הדין, וכי לא ניתן היה להשיגה קודם למתן פסק הדין בשקידה סבירה. עוד נקבע באותם פסקי-דין, שאליהם הפנה בא-כוחן של התובעות, כי במקרה שפסק הדין הושג במרמה, יש להעדיף השגת תוצאה של אמת וצדק, על-פני עיקרון סופיות הדיון, העומד בבסיסו של עיקרון מעשה בית-דין. בטיעוניו, הביא בא-כוחן של התובעות מובאות רבות מפסקי-דין בדבר העקרונות האמורים, ובעיקר באשר לחשיבות להשתית את פסקי הדין על אמת ויושר, ולפיכך אין מקום לאפשר ליהנות מפסק-דין שהושג במרמה.
דיון בטענות התובעות בשים לב לטענות הנתבע
6. ככלל, ככל שטענת התובעות היא שיש לבטל את פסק הדין הראשון בשל השגתו במרמה, בכך שהוצגו ראיות מזויפות ועדויות שקר, כפי שטענו הן, הרי שההליך הנדון איננו ההליך הנכון. הדרך שנקבעה לשם תקיפתו של פסק-דין כאמור, היא בהגשת בקשה לביטול פסק-דין אל בית המשפט שבו ניתן פסק הדין (החלטת כבוד השופטת מ' נאור בבש"א 7364/05
אהרון כהן נ' מאיר דגן (2005) בפסקה 5 והפסיקה המובאת שם; ע"א 417/89
אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מה(4) 641 (1991), בעמ' 648-647; פסק-דינה של כבוד השופטת ע' ארבל בעניין
טורג'מן בפסקה 11).
לפיכך, די בכך כדי לדחות את טענת התובעות, שלפיהן יש לדון מחדש בטענה שלפיה הנתבע איננו דייר מוגן, כפי שנקבע בפסק הדין הראשון.
7. באשר לטענות לגופן, כי פסק הדין הראשון ניתן על סמך ראיות שקריות, הרי שכפי שנראה עתה, התובעות לא מילאו אחר התנאים המצדיקים את ביטולו של פסק-דין שעל-פי הנטען נסמך על טענות מרמה, כך שגם מטעם זה יש לדחות את טענותיהן. בנסיבות אלו, ממילא שפסק הדין הראשון מקים השתק עילה ביחס לקביעה שהנתבע הוא דייר מוגן.
8. אין מחלוקת שכלל, כפי שטען בא-כוחן של התובעות, יש הצדקה להביא לביטולו של פסק-דין שהושג במרמה, שכן "הכלל המקובל בשיטות משפט רבות שלפיו
fraus omnia corrumpit - המירמה מבטלת את הכול... על כן נפסק כי בתי משפט יכולים להידרש לטענות כי פסקי דין שהפכו סופיים אינם מחייבים בשל המירמה שהייתה כרוכה בנתינתם" (ע"א 3441/01
פלוני נ' פלונית, פ"ד נח (3) 1 (2004), בעמ' 16-15. ראו גם
אהרון כהן, שם). כך גם נכונה הטענה שככלל, במקום שבו פסק-דין הושג במרמה, האינטרס של השגת תוצאת אמת יגבר על עיקרון סופיות הדיון (ראו על כך בהרחבה בפסק הדין
טורג'מן, בפסקה 11 ובפסקי הדין המובאים שם).
יחד עם זאת, אין די בהעלאת טענת מרמה, כדי להביא לביטולו או של פסק-דין או כדי לאיין את תוצאתו. על המבקש זאת, לעמוד בשלושה תנאים (ראו על כך בהרחבה בפסק-דין
טורג'מן, בפסקאות 20-12):
התנאי האחד: אמינות לכאורה. על הראיות המבססות את טענת המרמה, שבאמצעותן מתבקש ביטול פסק הדין, להיות ראיות שהן לכאורה, אמינות ובעלות משקל ממשי.
התנאי השני: חיוניות הראייה. במסגרת זו נבחנת השאלה האם עשויה טענת המרמה להביא במשפט השני לתוצאה שונה מזו שנקבעה בהתדיינות הראשונה.
התנאי השלישי: הראיות החדשות ושקדנות סבירה. עניינו של תנאי זה הוא הוכחה שטענת המרמה מבוססת על אירוע שהתרחש לאחר שניתן פסק הדין שביטולו מבוקש, או על ראיות שהתגלו לאחר שניתן, וכי לא ניתן היה להשיגן במהלך ההתדיינות הראשונה אף בשקידה סבירה. כך גם ביחס לראיה שהיא חיצונית למשפט עצמו. בעניין
טורג'מן נקבע כי יש ליתן משקל יתר לשני התנאים הראשונים. ביחס לתנאי השלישי נקבע, כי יש הצדקה להקל עם המבקש את ביטולו של פסק הדין מחמת מרמה, בעניין הדרישה שעליו להראות שחרף שקדנות סבירה, לא יכול היה במהלך ההתדיינות הראשונה להשיג את הראייה המוכיחה מרמה (שם, פסקה 20).